סיפורי כלבים

דוץ'

את דוץ' אספתי מדירה קטנה בקומה השלישית במרכז ת"א. כלב בן 9, דלמטי מעורב.  חזק, יפה, וחכם בטירוף, אבל שנה לפני, דוץ' איבד את הראייה וכשהגעתי אליו הוא היה סגור במרפסת קטנה, עיוור לחלוטין אבל מלא חיים. הבעלים שלו, זוג צעיר ונחמד, הבעל, אורן,  הגיטריסט של ברי סחרוף, אוהבי חיות, שרק לפני חצי שנה נולדה להם תינוקת ראשונה. באמת היה בלתי אפשרי ולא נכון, גם להם וגם לדוץ' להשאיר אותו בדירה הקטנה בת"א. 

 כלבים אמנם רואים יותר באף מאשר בעיניים, אבל בכל זאת, להיות כלב עיוור זה לא קל. עברו תחת ידי לא מעט כלבים עיוורים, אבל כמו דוץ' לא פגשתי. לא היה מכשול, גדר או קיר, שהצליח לעצור אותו להגיע לאן שרצה. דוץ' היה זה שאילץ אותי לשנות את כל סידורי האחסון, הוא היה פורץ את החדר בו מאופסנים פחי האוכל, פותח את המכסים שלהם, אחד אחד עם השיניים עד שהיה מגיע לפח בו היה האוכל המובחר והוא היה עושה את זה רק בשעות הקטנות של הלילה…

קופר

קופר היה כלב אלפא, פיקח כמו שזאב גרמני יכול להיות. הביאו אותו אלינו זוג צעיר, הוא שוטר והיא מורה, שהחליטו לבנות בית באחד המושבים שעל גבול עזה. בינתיים, עברו לגור אצל ההורים ברשל"צ ומכיוון ששם לא יכלו להחזיק את קופר – הביאו אותו אלינו.

זה היה אמור להיות סיפור שמסתיים בתוך כשנה. אני זוכר אותם פורשים את השרטוטים של הבית ולוחות הזמנים, מנסים לראות מתי הם באים לאסוף את קופר לחיים החדשים בבית החדש. אבל בישראל כמו בישראל, שנה עברה ועוד שנה והבית שלמול עזה עדיין לא היה מוכן. כל חצי שנה הם היו מגיעים לבקר את קופר, שבינתיים פרח אצלנו והפך למלך השכונה. כל פעם עם סיפורים על מלחמות בתחנות הרוח של הבירוקרטיה הישראלית, כאן אישורים ושם עיכובים ובאמצע נכנס גם צוק איתן. ואתה יושב נדהם אל מול התגלגלות העניינים, בטוח כמו תמים, שמי שכבר מבקש לבנות כאן בית על גבול עזה, יפרשו לפניו שטיח אדום ויפנו את כל המוקשים…

אבל זה לא קרה.

שנתיים וחצי אחרי שהם הביאו את קופר אלינו, סוף כל סוף היה תאריך יעד לסיום הבית – באפריל הם באים לאסוף את קופר לבית החדש שעל גבול עזה. אבל בינואר, 3 חוד' לפני התאריך, התגלה בגופו של קופר גידול ממאיר. גידול אלים במיוחד. הם עוד הספיקו להגיע להיפרד ממנו ושבועיים אח"כ, בחודש אפריל, נפרדנו גם אנחנו מקופר.     

בלאקי – הסיפור שלא ייאמן

בלאקי הגיע אלינו בן 19.5 . כלב מעורב, פרוותי וקטן, שחור כמובן. לא שומע, לא רואה, אחרי שלושה אירועים מוחיים ששיבשו לו את האיזון במוח וכתוצאה מכך הוא הלך במעגלים,  בזמן שהוא חושב שהוא הולך ישר. אבל בלאקי היה הכלב של הסבא שנפטר  והוא היה בעצם הזיכרון הממשי היחידי שנשאר לסבתא, שהתקשתה להיפרד ממנו. אולם, היא כבר לא יכלה לטפל בו יותר והבנות שלה הביאו אותו אלינו.

לכל בעלי הכלבים אנו מסבירים שהכלב זקוק לזמן כדי להפנים שזה הבית החדש שלו ואנו הבעלים החדשים שלו. הזמן הזה נע בין 3 חוד' פלוס/מינוס – תלוי בכלב, במצבו, בקשר שלו עם הבעלים וכד'. בזמן הזה אנו ממליצים, לטובת הכלב, שלא להגיע לבקר אותו כדי שלא יחווה שוב את חווית הפרידה מהבעלים  ויתחיל שוב את כל תהליך הקליטה מחדש.

אולם לסבתא היה קשה בלעדיו ואחרי כחודש הם התקשרו שהם רוצות להביא את הסבתא שתראה את בלאקי ואולי תהיה לה הקלה. חזרתי שוב על ההסבר אבל הן התעקשו והבטיחו שלא יכנסו פנימה, רק יתנו לסבתא להציץ עליו מהשער. חשבתי – כלב בן 19.5, לא רואה, לא שומע, אחרי 4 אירועים מוחיים (היה לו עוד אירוע מוחי כשבוע אחרי שהגיע) – ונכנעתי…

רצה הגורל ובדיוק כשהם הגיעו בלאקי הסתובב לו במעגלים ליד השער. לא רואה, לא שומע, אחרי ארבע אירועים מוחיים… לא לקח לו דקה להריח את הסבתא והוא פצח ביללות כשהסבתא רואה אותו מעברו השני של השער ומתחילה לבכות גם היא. הבנות קלטו את הסיטואציה, אספו מהר את הסבתא ונסעו. אנחנו נשארנו עם כלב מיילל שנרגע רק אחרי יומיים. אגב, בלאקי נשאר איתנו עוד שנה וקצת ועדיין מחזיק בתואר 'הכלב הקישיש ביותר' – למעלה מ- 20 וחצי!